מאמרים

מה אם גיל המעבר הוא שער שאנחנו נמנעות לעבור דרכו?   בעוד כמה חודשים אני אהיה בת 50 ובשבועות האחרונים אני חווה תסמינים של גיל המעבר. זה מתבטא בעיקר בגלי חום שמגיעים שלוש פעמים בשעה, גל ששוטף אותי מלמטה למעלה כמו גחלים בוערות מתוך הגוף שלי. כשהלילה מגיע, גלי החום מפריעים לי להירדם ומייצרים פתח אל התקפי חרדה קלים. זו ללא ספק, חוויה לא נעימה בכלל, והיא אחת מ 80 תסמינים שמתועדים כחלק מהחבילה הזו שנקראת גיל המעבר.   הנושא הזה של גיל המעבר ממש מתפוצץ בזמן האחרון, הרבה בזכות הפודקאסט

השבוע חוויתי רגע משמעותי. עמדתי על במת TEDxJaffaWomen והעברתי את המסר שאני מאמינה שהוא הכי הליבה שלי, המהות שלי, האמת שלי - אל מול 1500 אנשים.  וברגע ההוא, הרגשתי שאני בדיוק במקום שאני אמורה להיות ושהבמה היא הבית שלי. בחרתי לפתוח את ההרצאה עם חוויה משמעותית מהילדות שלי ועליה רציתי לספר לכם.   כשהייתי בכיתה ד גרנו בארה"ב ובאחד משיעורי המדע, המורה שלנו הניחה לנו 8 רכיבים על השולחן וביקשה מאיתנו לסגור מעגל חשמלי.  התחלתי לשחק עם הרכיבים והצלחתי לגרום לנורה להידלק. אבל אז היא ביק

במשך שנים חיפשתי את הדרך הנכונה “להוביל”. ניסיתי להקים ארגונים, צוותים, מערכות. תמיד מתוך שאלה אחת שחזרה על עצמה: איך אנשים יכולים לפעול יחד בלי שצריך לנהל אותם? לא מתוך שליטה, אלא מתוך כוונה. איך נראית מערכת אנושית שעובדת כמו גוף, לא כמו פירמידה. בתחילת הקורונה, כשיצרתי את יוזמת "אמץ רופא", הבנתי משהו פשוט ועמוק על טבע האדם. לא היה לנו כלום: לא כסף, לא היררכיה, לא תשתית. רק מטרה ברורה ורצון אמיתי לעזור. במקום לחלק תפקידים, שאלתי כל מתנדב דבר אחד: מה את או אתה אוהבים לעשות כל

בכיתה ד’, בשיעור מדעים, המורה גברת לאנדס הניחה על שולחננו שמונה רכיבים שונים: סוללה, חוטים, נורה, סליל, מתג, ועוד חלקים קטנים שהרכיבו יחד מעגל חשמלי. "נסו לגרום לאור להידלק," היא אמרה. חיברתי את הרכיבים בזה אחר זה, עד שפתאום - הנורה נדלקה.  אבל אז היא ביקשה מאיתנו אתגר נוסף: "עכשיו תתחילו להסיר . תבדקו כמה רכיבים אפשר להוציא, ועדיין להשאיר את האור דולק." התחלתי לפרק. הסליל - הוסר. המתג - הוסר. עוד חוט ועוד חוט - עד שנשארו רק שלושה חלקים: סוללה, חוט, ונורה. לא האמנתי שזה יעבוד

אביב 2020. מגפת הקורונה פורצת. בתי החולים קורסים, הרופאים עובדים סביב השעון, ואני – כמו רבים – מחפשת דרך לעזור. התקשרתי לחברה שלי איריס, רופאה בחדר מיון, כדי לשאול אם חסרות מסכות. היא צחקה בעייפות ואמרה: “הבעיה האמיתית היא לא ציוד – זו העובדה שאין מי שישמור לנו על הילדים.” אף אחד לא רצה לבוא לבית של רופא, מחשש להידבקות. באותו רגע נולדה היוזמה “אמץ רופא” (Adopt a Doctor) . ביקשתי מחברה לעצב לוגו, פתחנו טופס גוגל פשוט, ופרסמתי פוסט אחד בפייסבוק: מיזם שמחבר בין רופאים שזקוקים לע

במשך שנים עבדתי בתוך מערכות מתוכננות היטב — ארגונים, שעות עבודה, מבנים, מטרות, יעדים. הכול היה מדויק, מסודר, מחושב, ובכל זאת משהו בי ידע תמיד: זה לא הקצב שבו אנשים באמת חיים. לא זה האופן שבו הם יוצרים, חושבים, מתחברים. משהו בחיים המודרניים הפך את היעילות לערך עליון, אבל לקח מאיתנו את מה שבאמת גורם לדברים לנוע — נוכחות, תשוקה, קשר אנושי. לפני חמש־עשרה שנה יצאתי למסע אחר – להבין איך אנחנו, בני האדם, יכולים לפעול בדרך פשוטה וטבעית יותר.  איך נראית עבודה כשהיא מבוססת על אמון ולא