על פשטות, חיבור אנושי ומה שהטבע מלמד אותנו על מבנים חיים

בכיתה ד’, בשיעור מדעים, המורה גברת לאנדס הניחה על שולחננו שמונה רכיבים שונים: סוללה, חוטים, נורה, סליל, מתג, ועוד חלקים קטנים שהרכיבו יחד מעגל חשמלי. "נסו לגרום לאור להידלק," היא אמרה.

חיברתי את הרכיבים בזה אחר זה, עד שפתאום - הנורה נדלקה. 

אבל אז היא ביקשה מאיתנו אתגר נוסף: "עכשיו תתחילו להסיר. תבדקו כמה רכיבים אפשר להוציא, ועדיין להשאיר את האור דולק."

התחלתי לפרק. הסליל - הוסר. המתג - הוסר. עוד חוט ועוד חוט - עד שנשארו רק שלושה חלקים: סוללה, חוט, ונורה. לא האמנתי שזה יעבוד, אבל האור נדלק שוב.

באותו רגע הבנתי משהו שילדה בת עשר לא יכלה עדיין לנסח במילים: לפעמים כדי שהאור יידלק, צריך להוריד, לא להוסיף.

הניסוי הזה חזר אליי שוב ושוב במהלך חיי כיזמת, כמרצה, וכאדם שמחפש דרכים חדשות לארגן חיים, עסקים וקהילות. הוא הפך להיות מטאפורה לכל מה שאני עושה: לא עוד “להוסיף מערכות, כלים, שלבים”, אלא לשאול, מה באמת נחוץ כדי שהחיים יידלקו?

אנחנו רגילים לחשוב שפתרונות דורשים מורכבות. 

יותר עובדים, יותר תוכניות, יותר תוכן, יותר שליטה. אבל כשאני מסתכלת על מערכות טבעיות, יערות, מושבות דבורים, מוחות אנושיים, אני רואה משהו אחר לגמרי -  פשטות מחוברת היטב עובדת טוב יותר ממורכבות חסרת קשר.

כשהקמנו את יוזמת "אמץ רופא" בתחילת מגפת הקורונה, לא היו לנו תקציבים, משרדים, עובדים או אפילו ארגון רשמי. היו רק שלושה רכיבים:

1. אנשים עם אנרגיה אמיתית (הסוללה)

2. קשרים קיימים בין שכנים וקהילות (החוט)

3. מטרה ברורה — לתמוך ברופאים (הנורה)

4. 
   

שלושת הרכיבים הללו יצרו מבנה חי. 

בתוך שמונה שבועות, עשרת אלפים מתנדבים התארגנו מעצמם ל־31 בתי חולים ברחבי הארץ. אף אחד לא ניהל אותם. לא היה “מנהל פרויקט” או “מנהל משימות”. 

הייתה בהירות, תשוקה, ואמון. והמערכת התנהלה כמו אורגניזם.

העיקרון הזה לא שייך רק לעולם ההתנדבות או היזמות. 

הוא קיים גם בתוך מערכות יחסים, משפחות, צוותים, ואפילו בתוכנו.

כשיש חיבור בין שלושת החלקים — האנרגיה שלי (מה שמדליק אותי באמת), היחסים שסביבי (הרשת האנושית שלי), והמטרה שמרגישה לי בעלת משמעות — המעגל נסגר. אנחנו מרגישים "בחיים". זה רגע שבו כל המערכת — לא רק אנחנו — נדלקת.

וכשאין חיבור ביניהם? אפשר להרגיש עייפים גם כשיש כוח, בודדים גם כשיש אנשים סביבנו, מבולבלים גם כשיש מטרה.

להסיר את המיותר זה לא “להפחית עומס” או “לעשות פחות”. זו פעולה של חזרה לאמת. לא לשכוח מי הסוללה, מי החוט, ומי הנורה שלי.