מה נהיה אפשרי כשאנחנו מסירים את המיותר?

במשך שנים עבדתי בתוך מערכות מתוכננות היטב — ארגונים, שעות עבודה, מבנים, מטרות, יעדים. הכול היה מדויק, מסודר, מחושב, ובכל זאת משהו בי ידע תמיד: זה לא הקצב שבו אנשים באמת חיים. לא זה האופן שבו הם יוצרים, חושבים, מתחברים. משהו בחיים המודרניים הפך את היעילות לערך עליון, אבל לקח מאיתנו את מה שבאמת גורם לדברים לנוע — נוכחות, תשוקה, קשר אנושי.

לפני חמש־עשרה שנה יצאתי למסע אחר – להבין איך אנחנו, בני האדם, יכולים לפעול בדרך פשוטה וטבעית יותר. 

איך נראית עבודה כשהיא מבוססת על אמון ולא על שליטה; איך נראית יצירה כשהיא נולדת מקשר אמיתי, לא מתכנון יתר; ואיך נראית הצלחה כשהיא לא נמדדת בזמן או בתפוקה, אלא באיכות הנוכחות שלנו.

מתוך השאלה הזו נולדו חברות, קהילות ומהלכים חברתיים, אחד מהם לדוגמה היה כשניסיתי לקהים את האתר של תנועה שהקמתי: ניסיון לקצר את יום העבודה מתשע שעות לשש. the six hour movement

מפוסט אחד בפייסבוק –  רק העליתי טבלה פשוטה ובה רשימת משימות כדי לבנות את האתר שלא הגעתי אליו חודשים, וביקשתי מכל מי שנכנס אליה לבחור דבר אחד שהוא באמת רוצה לעשות. 

רעיון קטן, כמעט ניסוי – לבדוק אם אפשר לעבוד יחד אחרת,  לא חילקתי תפקידים, לא מיניתי מנהלים, לא פתחתי תקציב. והפסקתי לנסות לעשות הכל לבד. 

תוך ימים ספורים, מתוך אותה טבלה אחת, האתר של התנועה היה באוויר — בנוי כולו על ידי מתנדבים שבחרו בעצמם מה להעניק. היו מי שכתבו, מי שעיצבו, מי שבנו, ומי שפשוט החזיקו את האנרגיה בחיים.

היעילות והיצירתיות לא נולדות ממאמץ מתמשך, אלא ממנוחה, משמעות וחופש.

וכמו באורך יום העבודה, כשאנחנו מפסיקים למדוד את עצמנו לפי כמה עשינו, ומתחילים לשים לב מאיפה אנחנו פועלים, משהו במערכת האנושית מתאזן. אנשים נהיים חכמים יותר, קשובים יותר, חיים יותר.

עם הזמן הבנתי שמה שעשינו באותו ניסוי היה חלק מדפוס רחב בהרבה. 

בכל פעם שאנחנו מסירים שכבת שליטה, מתגלה מערכת חיה שכבר יודעת לפעול בעצמה. 

זה קורה בארגונים, בקהילות, אפילו בתוכנו. כשאנחנו מפסיקים לנסות “לסדר” את הכול, אנחנו מתחילים לראות איך הדברים מתחברים באופן טבעי, בלי מאמץ. כ

שאנשים פועלים מתוך תשוקה, הסדר נוצר מעצמו. מערכת שמבוססת על אמון לא זקוקה לפיקוח, אלא רק לכוונה ברורה. 

וכשיש כוונה – היא מתפשטת כמו אור.

שם הבנתי שמה שנראה כמו “חוסר ארגון” הוא בעצם צורה אחרת של ארגון – כזו שפועלת לפי עקרונות החיים עצמם. כמו יער, שבו אין עץ אחד שמנהל את האחרים, ובכל זאת כולם ניזונים זה מזה; כמו מערכת עצבים, שבה אין מנכ"ל אחד למוח, אלא מיליארדי נוירונים שמגיבים יחד בהרמוניה מושלמת. הטבע לא פועל מתוך היררכיה – הוא פועל מתוך תיאום טבעי. וכשאנחנו לומדים לחקות את זה – אנחנו חוזרים להיות חלק ממערכת חיה, אנושית, אמיצה.

המסע הזה לימד אותי שגם בעבודה, ביזמות, וביצירה – הפתרון הוא לא בהוספה, אלא בהסרה. ככל שאנחנו מסירים שכבות של תכנון, פיקוח ודאגה, כך מתגלה מחדש הבהירות, היצירתיות, והחיבור האנושי. 

כשאנחנו מפסיקים להפעיל כוח, אנחנו מתחילים לראות את התנועה שכבר מתרחשת סביבנו. אנשים יודעים מה לעשות כשנותנים להם רשות להיות מי שהם.

אפשר לנסות את זה גם ביומיום. לפני שמתחילים פרויקט חדש, אפשר לשאול: מה באמת דרוש לזה לקרות? מה חיוני, ומה רק התרגלנו להוסיף “כי ככה עושים”?

וגם, אם אין כלום והדבר הזה חייב לקרות, מה הדרך שאני לבד יכול עכשיו לעשות, מול הקהילה שלי, כדי לנוע לכיוון? 

לפעמים, מספיק להוריד רכיב אחד מיותר — פגישה, מסמך, אישור, פחד — כדי לראות את המעגל נדלק מחדש.

אז מה נהיה אפשרי כשאנחנו מסירים את המיותר?

 נהיה אפשרי לעבוד פחות וליצור יותר.

 נהיה אפשרי להפסיק למדוד ולחזור להרגיש.

 נהיה אפשרי לגלות שכל מה שחשבנו שחסר — כבר היה כאן,

 רק חיכה שנפסיק להסתיר אותו.