כשאין היררכיה, נולדת קהילה

אביב 2020. מגפת הקורונה פורצת. בתי החולים קורסים, הרופאים עובדים סביב השעון, ואני – כמו רבים – מחפשת דרך לעזור.

התקשרתי לחברה שלי איריס, רופאה בחדר מיון, כדי לשאול אם חסרות מסכות. היא צחקה בעייפות ואמרה: “הבעיה האמיתית היא לא ציוד – זו העובדה שאין מי שישמור לנו על הילדים.” אף אחד לא רצה לבוא לבית של רופא, מחשש להידבקות.

באותו רגע נולדה היוזמה “אמץ רופא” (Adopt a Doctor).

ביקשתי מחברה לעצב לוגו, פתחנו טופס גוגל פשוט, ופרסמתי פוסט אחד בפייסבוק: מיזם שמחבר בין רופאים שזקוקים לעזרה בבית, לבין מתנדבים שגרים לידם ויכולים לספק סיוע אישי — מהשגחה על הילדים, דרך בישול ועד תמיכה יומיומית.

תוך שמונה שבועות בלבד, 10,000 מתנדבים התארגנו בעצמם לתמיכה בצוותים רפואיים ב־31 בתי חולים – כמעט בכל הארץ. רשתות קמעונאות גדולות תרמו דרכנו מוצרים בשווי של 2.5 מיליון דולר, והמיזם נבחר על ידי משרד החוץ כאחת היוזמות האזרחיות המשמעותיות בעולם בתקופת המגפה.

אבל החלק המעניין באמת לא היה בהיקף, אלא באיך זה קרה.

לא היה לנו כסף. לא עובדים. לא היררכיה.

רק כלים פשוטים: גיליונות אקסל, טפסי גוגל, קבוצות וואטסאפ, ומטרה ברורה אחת – לעזור.

כשאנשים ביקשו להתנדב, לא חילקתי משימות. שאלתי רק דבר אחד: 

“מה את/ה אוהב/ת לעשות? מה נותן לך אנרגיה?”

כי ברגע שאנשים פועלים מתוך תשוקה, הם לא צריכים הנחיות – הם מתאימים את עצמם באופן טבעי. 

וכך קרה:

אחת המתנדבות אהבה לארגן. היא חיברה בין שכונה אחת לרופאה אחת, פתחה אקסל עם תורנות בישולים, ובתוך שעות – שלושה שבועות של ארוחות סודרו. תוך ימים, אותה שכונה כבר בישלה לכל המחלקה. ובהמשך – לשני בתי חולים נוספים.

זה היה כמו תגובת שרשרת של חמלה. השכונות נדלקו. הקהילות התעוררו. 

המבנים החברתיים הקיימים התחילו לפעול – רק בלי הוראות מלמעלה.

תופעה זהה חזרה על עצמה שוב ושוב: נשים מבוגרות שתפרו בבית, צעירים שהדפיסו חלקים ב־3D, קהילות שלמות שהפכו למפעלי ייצור מאולתרים. בתוך ימים – היינו גם יצרני המסכות הגדולים במדינה.

ואז זה התפוצץ. לא רק רופאים – גם פסיכולוגים, מטפלים, דוג־ווקרים, סטודנטים. עשרות, ואז מאות, ואז עשרת אלפים יזמים קטנים – בלי מנהל אחד.

המנהיגות הופיעה לא כשליטה, אלא כקשר. לא כפיקוד, אלא כקואורדינציה. לא ככוח, אלא כאכפתיות.

ומה שלמדנו היה פשוט ועמוק, כשאנשים מקבלים חופש לפעול מהמקום שבו הם טובים באמת

הארגון הופך ליצור חי. לא בנינו פירמידה. חיקינו את הטבע.