היררכיה של טבע

במשך שנים חיפשתי את הדרך הנכונה “להוביל”.

ניסיתי להקים ארגונים, צוותים, מערכות. תמיד מתוך שאלה אחת שחזרה על עצמה: איך אנשים יכולים לפעול יחד בלי שצריך לנהל אותם?

לא מתוך שליטה, אלא מתוך כוונה.

איך נראית מערכת אנושית שעובדת כמו גוף, לא כמו פירמידה.

בתחילת הקורונה, כשיצרתי את יוזמת "אמץ רופא", הבנתי משהו פשוט ועמוק על טבע האדם. לא היה לנו כלום: לא כסף, לא היררכיה, לא תשתית. רק מטרה ברורה ורצון אמיתי לעזור. במקום לחלק תפקידים, שאלתי כל מתנדב דבר אחד: מה את או אתה אוהבים לעשות כל כך, שזה נותן לכם אנרגיה רק מעצם העשייה? השאלה הזו, הפשוטה לכאורה, פתחה את כל המערכת.

כל אחד מצא את מקומו באופן טבעי. אף אחד לא ניהל אף אחד, ואף אחד גם לא היה צריך.

פתאום הכול התחיל לזרום. אנשים פעלו מהר יותר, דייקו בעצמם, יצרו פתרונות שלא הייתי יכולה לדמיין לבד.

זה היה כמו לראות מערכת חיה מתעוררת – כמו לראות יער צומח. לא מתוך פקודות, אלא מתוך הבנה אינטואיטיבית של מי אני ומה אני יכולה לתרום.

עם הזמן הבנתי שמה שקרה שם לא היה “קסם חברתי”, אלא משהו הרבה יותר עמוק: זו הדרך שבה הטבע פועל תמיד. אין עץ שמחכה שיגידו לו מתי לפרוח.

אין פטרייה שמחכה לאישור להצמיח את הקורים שלה. מערכות חיות יודעות לתאם את עצמן מתוך זרימה, מתוך קשרים אמיתיים, מתוך תשומת לב הדדית.

ואולי זו גם מהות המנהיגות החדשה – לא לנהל אנשים, אלא ליצור תנאים שבהם אנשים מתחברים לעצמם ולמשמעות שלהם. לא להפעיל מערכות, אלא לעורר חיים בתוכן.

הבנתי שהחופש הוא לא רק ערך מוסרי, הוא מנגנון ארגוני. כשאנשים פועלים מהמקום שבו הם טובים באמת, הם לא צריכים פיקוח – הם צריכים חיבור. ברגע שיש חיבור, המערכת מתארגנת מעצמה.

מאז אני מסתכלת אחרת על כל מערכת שאני חלק ממנה - משפחה, צוות, עסק. אני מחפשת את המקומות שבהם האור כבר קיים, אבל חסר לו מעגל שיסגור את החיבור. אני לומדת לא לגעת מוקדם מדי, לא לארגן מהר מדי, אלא לאפשר לדברים לגדול בכיוון הנכון להם.

אנחנו רגילים לחשוב שמנהיגות היא לדעת הכול, אבל אולי היא דווקא לדעת לשאול: מה מדליק אותך? מה עושה לך טוב? איפה אתה חי באמת?

כשהאנשים סביבי עונים על זה בכנות, אני כבר לא צריכה להוביל – אני רק צריכה להקשיב. ואז קורה משהו נדיר: האנרגיה זורמת, הרעיונות מתארגנים, והארגון הופך ליצור חי.